פרופסור ציון בן רפאל

כשהחל השימוש בטיפול הורמונלי תחליפי, הוא שימש בעיקר לטיפול בתסמינים חריפים של גיל המעבר קרי, גלי חום ויובש בנרתיק, אך עד מהרה משנדמה שהסיכון המיידי בטיפול זה הינו נמוך, הוא הוצע למגוון תופעות שכרוכות בגיל המעבר, ומוחמרות כנראה על ידו, אך לא בהכרח נובעים מהחסר ההורמונלי כגון, הפרעות בשינה, דיכאון ועוד.

במקביל לכך שהוכח שאסטרוגנים תחליפיים יכולים להפחית דילדול עצם (אוסטאופורוזיס), הופיעו תצפיות שהעריכו שלטיפול יש גם אפקט מונע על תחלואת לב-גורם המוות המוביל בנשים – אך שגם יש לו סיכונים הכוללים עליה קלה בשכיחות סרטן השד וכן תופעות טרומבואמבוליות (תסחיפים וקרישי דם). בשנות התישעים היה מקובל על רופאים להעמיד טבלה השוואתית של החסרונות והיתרונות של הטיפול ההורמונלי. על פי הטבלה, מניעת תחלואה ותמותה ממחלות לב, היתה עשרות מונים יותר שכיחה וחשובה מהסיכון הקל לעליה בסרטן השד, אך לא בתמותה מסרטן השד, בשל הזיהוי המוקדם והטיפול היעיל. בחישוב זה נמצא הצידוק לטיפול ממושך, לאורך שנים ללא כל התאמה במינון כדי להפחית ולהמעיט בסיבוכי הזקנה. היתרונות האחרים של התרופה במניעה יעילה של תופעות חריפות של גיל המעבר הוצג כמעט כמישני לאור מה שנחזה כיתרון אפידמיולוגי עצום, במניעת תחלואה ארוכת טווח ותקווה לזיקנה "בריאה יותר " בעזרת האסטרוגנים. לא היה נדיר למצוא נשים שנטלו את הטיפול למשך עשרות שנים וסרבו להיפרד ממנו.

מחקרים רבים באירופה, וסקנדינביה בפרט, הוכיחו שרופאות נשים ונשות רופאי נשים, לא רק "דרשו אלא קיימו" בכך שבאוכלוסיות אלו השימוש בהורמונים היה פי 3-4 משיעור השימוש באוכלוסיה הכללית והגיע ליותר מ 80%. היה נהוג לומר שהרופאות שנוטלות את ההורמונים כנראה יודעות על כך משהו יותר מהאוכלוסיה הכללית. ההתפכחות היתה איטית, והחלה בסוף שנות התשיעים במחקר שנועד לבדוק באם טיפול הורמונלי גורף לכל הנשים בגיל המעבר יכול להאיט או אף לרפא מחלת לב קיימת נמצא במחקר שכונה HERS, שלא היה כל שיפור בנשים שיש להם כבר מחלה קיימת. יתרה מכך, דווח, מימצא נוסף מטריד, של החמרה בשנה הראשונה לטיפול ושיפור מאוחר. עובדה זאת ניקשרה לימים באפשרות שטיפול כזה יכול לגרום לעירעור פלקים קיימים, המסקנות מהמחקר, התקבלו כהוכחה שאין לתת טיפול כזה לנשים עם תחלואת לב, אך גם שאין צורך להפסיק את הטיפול בנשים הנוטלות את הטיפול שנים רבות גם בנוכחות מחלת לב.

אולם בשנת 2002, הופיע תחילה באמצעי התקשרת ורק מאוחר יותר בעיתונות רפואית תוצאות המחקר המקיף ביותר שבוצע עד היום. המחקר שנקרא WHI, התכוון לבחון בין היתר את יעילותם של ההורמונים במניעה ראשונית של מחלות לב (על פי זה אוכלוסיית המחקר היתה צריכה להיות בריאה, ללא כל מחלות לב). מחקר זה היה מבוקר היטב, ונועד לענות על שאלות רבות, אולם חלה בו "תקלה" מתודולוגית, כאשר למחקר גויסו נשים בטווח גילים מהפסקת הוסת ועד גיל 79. כמובן שלא ניתן לטעון שנשים בגיל מתקדם כזה חופשיות ממחלות כלי דם ולב, ולכן נשים בגיל זה אינן יכולות לשמש במחקר שאמור לבדוק מניעה ראשונית. תוצאות המחקר בכל הנוגע למניעת שברים ולהפחתת גידולי סרטן ממאירים במעי הגס, לא הפתיעו והתאימו לעשרות מחקרים קודמים (מבוקרים פחות)  שפורסמו במשך העשור שקדם למחקר. גם העובדה שהטיפול ההורמונלי מעלה במעט את היארעות סרטן השד, וכן תופעות של תסחיפים דם וטרומבוזות, לא היתה חדשה.

לקרוא את ההמשך »